עווד ז"ל ואח' נ' הכשרת הישוב חב` לביטוח בע"מ - פסקדין

פסק - דין

רקע כללי

מוחמד עאיש עווד (להלן: "המנוח") יליד 21.1.1976, עבד כפועל בניין, בתפקיד של טפסן מקצועי, באתר הבנייה ברמת בית שמש (להלן: "אתר הבנייה"). ביום 13.1.2003, בשעה 17:30 או בסמוך לה בעת ביצוע יציקת בטון על הגג הבניין עליו עבד המנוח בפרויקט האמור, התמוטט על ראש המנוח זרוע של משאבת הבטון שעבדה באתר והביאה להריגתו במקום (להלן: "התאונה").

הנתבעת אינה מתכחשת לחבותה לפצות את התובעים. המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת היקף הנזק וגובה הפיצוי בלבד ולא בשאלת החבות.

התובעים 2,1 הינם הורי המנוח (להלן: "הורי המנוח"), תובע 3 הינו בנו הקטין של המנוח שנולד שבועות ספורים לאחר פטירתו (להלן: "בן המנוח"), תובעת 4 הינה אלמנתו של המנוח (להלן: "האלמנה") אשר נישאה בשנית, כשנתיים לאחר מות המנוח, עם אחי המנוח (להלן: "בן הזוג החדש").

השאלות שבמחלוקת וטענות הצדדים

הצדדים חלוקים בניהם בשתי שאלות עיקריות:

מה היה בסיס השכר של המנוח לפיו יחושב הפסד ההשתכרות.

האם יש להביא בחשבון את נישואיה מחדש של האלמנה והכנסותיו של בן הזוג החדש לצורך חישוב אובדן ההשתכרות בשנים האבודות.

בסיס השכר של המנוח לצורך חישוב הפסד השתכרותו

לטענת התובעים, המנוח עבד בתוך גבולות מדינת ישראל, כ-10 שעות ביום בממוצע והשתכר סכום של 200-250 ₪ נטו ליום עבודה כטפסן בנייה מקצועי. בחודש השתכר המנוח סכום של כ-6000 ₪ נטו. בצירוף הצמדה לפי החוק מיום התאונה ועד להיום מגיע שכרו לכדי 6993 ₪.

עדותו של העד אסמאעיל מוסלם עווד, שהיה מנהל עבודה במועד קרות התאונה באתר הבנייה בו עבד המנוח, הייתה עדות רציפה ואמינה. מעדותו עולה כי יום עבודה סטנדרטי הינו 10 שעות עבודה כאשר שכר יומי לעובד המשמש טפסן הינו 200 ₪. עוד טען בעדותו כי היקף עבודה חודשי עומד על כ- 26 ימים בחודש, כ- 300 שעות עבודה. עדותו ועדות שאר עדי התביעה גם עוגנה בהודעותיהם מיום התאונה בפני משטרת ישראל שגבתה מהם הודעות ועדויות אודות התאונה.

לטענת התובעים תעודת עובד הציבור שהגישה הנתבעת אינו משקף בהכרח את מה שהעובד מקבל. לעיתים קרובות השכר המדווח קטן בהרבה מהשכר בפועל. וזאת כדי שהמעביד יוכל להתחמק מתשלומים הסוציאליים המוטלים על העסקת זרים. בעניין זה העיד קבלן העבודה, מר איסמאעיל עווד שהוא היה מקבל את משכורות העובדים במזומן והיה מחלק אותם לעובדים ביד.

בנוסף המסמך לא נחתם על ידי עובד ציבור שעשה את הרישום או את המעשה או שקיבל את הידיעה הרשומה לפי סעיף 23 לפקודת הראיות. על כן סוברים התובעים שדין המסמך שהוגש להיפסל ואין לייחס לו משקל ראייתי. מעבר לאמור מציינים התובעים שגם אם המסמך שהוגש יוכר כתעודת עובד ציבור הרי שיש להכיר בו רק לעצם הרישום אולם אין הוא יכול להוות הוכחה לאמיתות האמור בו.

התובעים סוברים כי יש לדחות את הטענה לפיה בשל היות המנוח תושב שטחים אין לצפות שהוא ימשיך לעבוד בישראל ולכן יש לראות בשכר שהיה מקבל בגין עבודתו בישראל כשכר זמני שאין להסתמך עליו בעת ביצוע חישוב הנזקים. שכן המצב בפועל מורה על כך שהיקף העבודה הפלסטינאית בתחומי מדינת ישראל הורחב באגף הבניין בו קיים מחסור בידיים עובדות. זאת בפרט לאור העובדה שאילו המנוח היה נותר בחיים, כאדם נשוי עם ילד, נעדר עבר פלילי ובטחוני ומעל גיל 30, סביר להניח שהיה מקבל היתר עבודה בישראל. כמו כן, מגמת הפסיקה כיום, לנוכח הרגיעה בשטחים, הינה שיש להניח שבעתיד המצב הביטחוני והכלכלי ישתנה לטובה ובעקבותיו יעלה השכר הממוצע של תושבי הרשות הפלסטינית.

התובעים טוענים כי מעדותו של מר חליל עווד, עימו עבד המנוח באתר בבנייה ובאותו תפקיד, עולה כי גם כיום הוא ממשיך לעבוד בתוך מדינת ישראל, ומשכר כ-400 ₪ נטו ליום. בהתאם לכך סוברים התובעים שגם שכרו של המנוח היה מתקדם ועומד כיום על 400 ₪ ליום.

התובעים מוסיפים כי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") הכיר בתאונה כתאונת עבודה ואישר את תביעת התלויים ומשלם להם גמלת תלויים בנפגע עבודה חודשית למרות שלא היו בידי המנוח תלושי שכר אודות העסקתו בישראל.

לטענת הנתבעת, למנוח לא היה היתר עבודה בישראל על כן אין להעריך את בסיס שכרו של המנוח לפי עבודתו הלא חוקית בישראל. לטענתה, יש לערוך את חישוב בסיס השכר לפי ההנחה שהמנוח לא יכול היה להמשיך לעבוד בישראל ללא היתר לאורך זמן והיה עובד בשטחים בעלויות השכר הנהוגות שם, ועל כן יש להעמיד את בסיס השכר של המנוח על 2000 ₪ (כפי שנקבע בע"א 8960/06 ג'אסר טמיזה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ). בעניין זה מציינת שהעיקרון המנחה ביחס לעובדים זרים הוא כי יש לפסוק להם פיצויים על בסיס שכרם בישראל רק בתקופה בה שהייתם בתחומיה הינה חוקית, וכך יש לנהוג גם כלפי המנוח. מעדויות עולה שהוכחה תקופת עבודה בת כשנה במצטבר בישראל על פני תקופה של 9 שנים ועל כן אין מקום להיזקק לשכרו הנטען של המנוח מעבודתו במועד התאונה. כך גם העידה האלמנה (עמ' 14 לפרוטוקול הדיון) שהיו תקופות בהן המנוח עבד והיו תקופות בהן המנוח המנוח לא עבד. לעיתים הוא עבד בעבודות מזדמנות.

לחילופין, תטען הנתבעת שיש להעמיד את בסיס שכרו של המנוח על 3,267 ₪ לחודש בהתאם להכנסתו המדווחת למל"ל. שכן, שכרו הרבע שנתי של המנוח לפי ההכנסות המדווחות למל"ל עמד על סך 9,801 ₪. הנתבעת מציינת שאין ליחס למנוח שכר גבוה יותר הן מחמת אי עמידת התובעים בנטל להוכיח שכר לא מדווח של המנוח והן מחמת כך שמדובר בעבודה לא קבועה בה עבד המונח משך מספר חודשים כאשר לא הוכחה כל הכנסה מעבודה קודמת בהן עבד. הנתבעת מוסיפה שבע"א 8639/96 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' מרדכי קרדוניס נפסק שכדי לסתור הצהרה שנתן תובע לשלטונות המס ולהוכיח שהכנסתו הייתה גדולה מזו שעליה הצהיר עליו להביא ראיות משכנעות ואין די באמירה כללית של התובע בעניין. במקרה דנן, התובעים לא עמדו בנטל להוכיח טענתם זו.

מעבר לאמור טוענת הנתבעת שעדי התביעה לא הוכיחו את טענתה. עד מס' 2 היה מנהל העבודה באתר והשתכר שכר גבוה משמעותית מהמנוח ועדותו בבית המשפט סותרת את הודאתו במשטרה. עד תביעה מס' 1 עבד בתפקיד שונה מהמנוח ושימש כיד ימינו של המעביד ואחראי על כל העובדים, ועל כן גם הכנסתו אינה רלוונטית. עד התביעה מס' 3 לא נתן פרטים אודות תקופת העבודה עם המנוח, מאחר ולא ידע לומר באילו שנים עבד עימו, באיזה תקופות, ובאילו מקומות עבודה, ועדותו בכללותה הייתה בלתי מהימנה. כמו כן, בפסיקת בת המשפט נפסק שאין מקום להסיק משכרו של עובד אחד לשכרו של עובד אחר.